כבר בכניסה לשדרות התחיל לדפוק לי הלב. הרגשתי שהפה מתייבש ושהדמעות זולגות מעצמן, כמעט ללא שליטה, שכן העיר ורחובותיה מספרים את אחד מסיפורי הקרבות הקשים של 7 באוקטובר. ביציאה, לאחר ארבע שעות ספוגות בטעמים, במפגשים, בסיפורים ובמיזמים מרתקים, הרגשתי שמשהו במיתרי הלב התחיל לנגן מנגינה אחרת. ואם להשתמש במילותיו של קובי אוז, יליד העיר: "את תיקחי פיסה קטנה ממני ורק אז תלכי".










