כבר ארבעה עשורים שחוק ההסדרים, שמגיע ביחד עם תקציב המדינה, הוא הדרך הכי שכיחה, ולא פעם כמעט יחידה, לבצע פה רפורמות גדולות ומתבקשות. זה לא אידיאלי, בעולם מושלם היה נכון לעשות שינויים מבניים בנוהל מסודר ולא בהליכים מזורזים באישון ליל, אבל בהינתן הפוליטיקה המקומית, ברור לגמרי שאלמלא השיטה הקלוקלת הזו לא היינו מקבלים למשל את פירוק הנמלים (2005), את העלאת גיל הפרישה לנשים (2021) או את הקיצוץ בקצבאות הילדים והוצאת אוכלוסיות שלמות לעבודה (נתניהו מודל 2003). מדובר היה ברפורמות כואבות, שדרכו כולן על קבוצות לחץ מאוד חזקות ושגם לא ממש השתלמו פוליטית, אבל הן גם היו קריטיות לטווח הבינוני והארוך. לא מופרך שחלקן ממש הצילו את ישראל מפשיטת רגל.











